<h1>רבינו ירוחם ני"ט ח"א</h1>
<h2>דף נ.</h2>
המבזבז נכסיו פירוש לצדקה אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ודוקא מחיים אבל לאחר מיתה יכול לבזבז כך בכתובות וכן מוכח. וכתוב בירושלמי [פאה פ"א ה"א] שנה ראשונה חומש מהקרן ואחר כך חומש מן הריוח בכל שנה.
<h2>דף נט.</h2>
אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כגון מעשה ידי אשתו אלא אם כן אמר יקדישו ידי לעושיהן פשוט בכתובות, ובמישרים בדיני כתובה ותנאיה [נכ"ג] ח"ח. וכתב הרמב"ם יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמ' הרי עלי להקדישו חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר ואם לא הקדיש הרי זה עובר בבל יאחר ובבל יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו כשאר הנדרים, כיצד כל שתעלה מצודתי זו מן הים הרי עלי ליתן לעניי', או פירות שתוציא שדה זו הרי עלי ליתן לשבויים או כל שאני משתכר בשנה זו חייב ליתנו כשיגיע לידו והרי זה בכלל נדרים, ראיה לזה מה שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות אף על פי שעדין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור לאח' זמן וכזה ראוי לדון כל כיוצא בזה בערכין. ובדיני מקנה דבר שלא בא לעולם כתבתי דינו במישרי' [ני"ז], כי דין ההקדש והדיוט שוין בו זולתי משום נדר כמו שכתב הרמב"ם.
שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש קדוש' והוי הקדש כשיקחנה ממנו כיון שבידו להקדישה מעכשיו, אבל האומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש אפילו לקחה ממנו לא הוי הקדש, דאין בידו להקדישה מעכשיו שכבר היא מכורה ביד חבירו כך פשוט בכתובות.
<h2>דף נט:</h2>
שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש קדושה הואיל ובידו לפדותה. וכן האומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש קדושה, אבל אם אמ' תקדוש מעכשיו לא קדשה שהרי היא משועבד' לממושכן והוי כמו מכורה לו כך פשוט בכתובות [נ"ט ע"ב]. וכתבו התוס' דהא דאמרינן אם אמרו מעכשיו לא קדשה דוקא חלק המלוה כלומר סכום המעו' שהלוה עליו דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד, כמו שכתבתי במישרים [נ"ו ח"ג] בנתיב גביית החוב, אבל יכול להקדיש חלקו המגיעו וימכר ויגבה מלוה חובו והשאר קדוש. והרשב"א כתב בשם ה"ר יונה דלא קדשה כלל תוך זמנה שהרי כמכורה היא אצל המלוה עד שיפדנה.
המשכיר בית לחבירו יכול משכיר להקדישה ומעלה שכר השוכר להקדש כך פשוט בערכין [כ"א ע"א], וכן בירושלמי דפסחי' [פ"ד ה"ט]. ועוד בירושלמי [שם] ואם (הקדיש) [הקדים] שכרו כלומר שפרע לו השכירו' קודם שמקדישה הרי זה דר בתוכו חנם עד שישלים זמן כל השכירות. וכתבו בתוס' כי לעולם חלקו יכול להקדיש משכיר וימכר ויטול שלו שוכר ומעלה שכר להקדש כמו שכתבתי כי קדושת דמים אינו מפקיע שעבוד שוכר. אבל הרשב"א כתב בשם הר' יונה כי שכירות קניא ליומיה והוי כמו מכר ואינו יכול להקדישה משכיר כלל כמו במשכונה שכתבתי למעלה, וההיא דערכין מיירי שאמר ליה בית סתם שאז יכול להקדישה ויתן לו בית אחר מאחר שהשכיר לו בית סתם אבל אם השכיר לו בית זה אינו יכול להקדישה כלל כמו שכתבתי. (והרמ"ה) [והרמב"ם] כתב בספר הפלאה המשכיר בית לחבירו והקדישו הרי זה קדוש ופקע השכירות ואם דר בו השוכר מעל ע"כ.
<h2>דף סז.</h2>
יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסים את היתומה תחלה ואחר כך היתום. ויתום שבא לישא שוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמיש ואח' כך משיאים לו אשה כך פשוט בכתובות.
<h2>דף סז:</h2>
עני אתה מצוו' לפרנסו ואי אתה מצווה לעשרו. ועני בן טובים נותנים לו אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו דכתיב די מחסורו אשר יחסר לו. עני שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה פותחי' לו לשם מתנה ואם אינו רוצה לקבל המתנה נותני' לו לשם הלואה. ומי שיש לו משלו ואינו רוצה להתפרנס ממנו אין נזקקין לו.
המבזבז נכסיו פירוש לצדקה אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ודוקא מחיים אבל לאחר מיתה יכול לבזבז כך בכתובות וכן מוכח. וכתוב בירושלמי [פאה פ"א ה"א] שנה ראשונה חומש מהקרן ואחר כך חומש מן הריוח בכל שנה.
<h2>דף סח.</h2>
וכל המעלים עיניו מן הצדק' כאלו עובד עבודה זרה. המסמא עינו והמקפח שוקו והמצבא את כרסו כדי ליטול מן הצדקה אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך כך פשוט בכתובות. אין מחייבין אותו למכו' את ביתו וכלי תשמישו והא דאמרינן אם היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת ההוא מיירי במחרישה של כסף פירוש שהיא המגררת שמגררי' בה בבי' המרחץ כך פשוט בכתובות. ויש חלוק אחר שם בגמרא דהא דאמרינן מחייבין אותו למכור מיירי קודם שבא ליד גבוי והא דאמרינן אם היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף מיירי לאחר שבא לידי גבוי, יש פוסקים שכל זמן שאינו נוטל אלא בצנעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אלא אם הוצרך ליטול מהצדקה כלומ' מהגיבוי של קופה של צדקה אין נותנין לו אלא לאחר שימכור. ורבינו תם פי' קודם שיבא ליטול מקופה של צדקה מחייבין אותו למכו' לאחר שבא לידי גבוי שכבר נטל מקופת הצדקה ושם נזדמנו לו כלי בית אין מחייבין אותו למכור. ורש"י פירש לאחר שבא לידי גבוי שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהוא עשיר ובאו ב"ד לגבות ממנו כדי מה שנטל מחייבין אותו למכור, ואף על פי שממון שאין לו תובעי' הוא, משום קנס גובין, ולמטה אכתוב כמה יהי' לו ולא יטול מן הצדקה. מכאן דקדק רבי שברשבץ שמי שהי' עני ונטל מן הצדקה, כשהעשיר אינו חייב לשלם, ולאו דוקא מקופ' של צדקה אלא אפילו מאדם בעלמא שפרנסו דרך חסד ונתן לו די ספוקו כיון שלא היו לו נכסי' באותה שעה, אמנם אם היו לו נכסי' או קרקעות אפילו היו ביד אחר חייב לשלם אם חבירו תובעו זולתי ביתום עני, כמו שכתב בספר התרומו' משם תשוב' הרי"ף שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שו' תביעה ואפילו יש להם, אם [לא] [ש]כתב שטר שבתורת הלוואה זן אותם, אבל בסתם לא ע"כ.
<h2>דף ק:</h2>
שום הקדש ס' יום ומכריזין בבקר וערב ודיני ההכרזה כתבתי במישרים בדין דיינים [נ"א ח"ט] ופשוט כל זה בכתובות.
